פרק א'
מהלומה
יכולתי להרגיש את רעד ליבי כשחציתי את השער והתקדמתי אל
עבר בית ראש העיירה, הכל נראה כל כך מוכר אך כל כך שונה, העיירה שרדה את המלחמה,
לעומת מרבית התושבים שנשארו לדמם על רצפות ביתם, אבא שלי היה בניהם, ברגע שהוא שמע
על פרוץ המלחמה הוא שלח אותי לגור עם סבא וסבתא שלי בפלורידה, המקום היחידי שהיה
קרוב לעיירה ולא ספג מהלומה, אבל זה קרה לפני שנים, שבע שנים ליתר דיוק, אני מאמין
שאם הוא לא היה שולח אותי לשם הייתי כבר מת מזמן.
עברתי בסמטה שחצתה את השוק כשהגעתי אל הבית, נעמדתי בחוץ,
רועד מפחד וממבוכה; עלמה אחת פתחה לי את הדלת, מזל אם היא לא הייתה עושה זאת הייתי
מתמוטט על הרצפה, לא הכרתי אותה לפני, כנראה היא העוזרת החדשה של ראש העיירה, היא
יפה, זה כל מה שאני יכול להגיד עליה; היא הזמינה אותי להיכנס ופתחה את הדלת, ניצבתי
מול חדר גדול וריק שבצידו השני של הקיר היה מונח ארון, שטיח דק פרוס על רצפת החדר
ונברשת מרוהטת שמסנוורת את עיניי כשאני רק מנסה להסתכל עליה, הרגשתי כאילו אני
נשרף מבפנים, העלמה הובילה אותי בעליזות אל עבר חדר ראש העיירה, שיערה השטני
הסתלסל בכל פעם שהיא צחקה מאיזו בדיחה מטופשת שאמרתי מרוב לחץ.
נעצרנו מול הדלת, עיניי שוטטו ברחבי המסדרון המעוטר
מתמונות של המלחמה ועוד אחת גדולה של ביתו של ראש העיירה, מרי-אן, מחבקת את אימה
שנספתה בזמן המלחמה עם אבי ושאר התושבים.
"הוא ישמח מאוד לראות אותך," דיבורה החריש הסיט את מבטי מן התמונות והפנה
אותי אל יופייה המרהיב,
"ודרך אגב, שמי איזבל" היא חייכה אליי חיוך
תמים ופתחה את הדלת, קול החריקה של הדלת עם הרצפה צרם באוזניי, אך הודיע לי שהגיע
הזמן.
יישרתי את חולצתי ונכנסתי אל החדר בראש מורם, הוא חיכה לי
שם, יושב ומחייך לו,
"בוא תשב!" הוא צהל והושיט את ידו לכיוון הכיסא
שמולו, הכל נראה כל כך חדש, ממש כאילו הכל נבנה מחדש ב-1901 לאחר תום המלחמה, אבל
כבר 1906 עכשיו, יותר נכון השמיני לאוגוסט 1906, יומיים לפני התאריך של פרוץ המלחמה.
התיישבתי מולו וחייכתי, חייכתי עד כמה שיכולתי רק כדי
להראות שהכל בסדר.
